החלטה בתיק מ"ח 3623/09 - פסקדין

בפניי בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר, לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

השתלשלות ההליכים

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין גרם מוות ברשלנות על פי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 ביחד עם סעיפים 60 ו- 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961. על פי כתב האישום, ביום 29.5.2003 נהג המבקש במכונית פרטית ברחוב הנשיא בקרית אונו. בהגיעו לצומת עם שדרות בן גוריון עצר לפני הצומת, מאחר ובכיוון נסיעתו היה מוצב תמרור עצור. אותה שעה התקרב אל הצומת קטנוע, עליו רכב המנוח שי קצב ז"ל, שנסע בדרך החוצה - שדרות בן גוריון - משמאל לימין, כיוון נסיעת המבקש. המבקש נכנס אל הצומת תוך פניה שמאלה, הסתכל לימינו ולא הבחין ברוכב הקטנוע שהתקרב אל הצומת משמאלו, חסם את דרכו וגרם לו להתנגש ברכב בו נהג. כתוצאה מהתאונה נחבל רוכב הקטנוע באורח קשה ונפטר בבית החולים כעבור זמן קצר.

ביום 3.7.2006 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת"ד 13153/04, השופטת א' שדמי) את המבקש בעבירה של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי נהיגה. בעקבות הרשעתו נגזרו, ביום 8.1.2007, על המבקש 10 חודשי מאסר, שנה מאסר על תנאי, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 10 שנים וקנס בסך 3,000 ש"ח.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אולם במהלך שמיעת הערעור התברר כי לבית המשפט בתל-אביב-יפו אין סמכות לדון בערעור, והתיק הועבר לבית המשפט המחוזי מרכז. הערעור כוון תחילה כנגד שני חלקיו של פסק הדין, אולם בהמשך מיקד המבקש את ערעורו לעניין גזר הדין בלבד. ביום 9.4.2008 החליט בית המשפט המחוזי (עפ"ג 4466-01-08, כבוד השופטים א' טל, ז' כספי, מ' פינקלשטיין) לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שתקופת המאסר הועמדה על שמונה חודשים. לאותה תוצאה הגיע בית המשפט המחוזי מרכז נוכח נסיבות חייו של המבקש, וכן לנוכח תסקיר מבחן שהוגש בעניינו, המתאר את מצבו הנפשי הקשה בעקבות התאונה, ובו נכללה המלצה להימנע מעונש מאסר. עם זאת, נקבע כי לא היה מקום להימנע כליל מגזירתו של עונש מאסר, עקב תוצאתה הקשה של התאונה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. ביום 29.6.2008 החליט בית משפט זה לדחות את בקשת רשות הערעור (רע"פ 4428/08, כבוד השופט א' א' לוי), והמבקש החל לרצות את עונשו.

טענות הצדדים בבקשה זו

כעת, לאחר שסיים את ריצוי עונשו, עותר המבקש לבית משפט זה בבקשה לקיום משפט חוזר. בבקשתו טוען המבקש כי בידיו ראיה חדשה העשויה לשנות את תוצאת המשפט. המבקש מתבסס על עד ראיה ישיר לתאונה, שלא היה ידוע בזמן הדיון בערכאות הקודמות, וכן בחוות דעת מטעם מומחה המבוססת על עדות זו. המבקש טוען כי בחודש אפריל 2008, באורח מקרי, נודע לבני משפחתו אודות קיומו של עד ראיה לתאונה, מר רוני בוחניק, שלא נחקר על ידי המשטרה בעניין התאונה, ודבר קיומו לא הובא בפני הערכאות הקודמות. אביו של המבקש החליט לבדוק את פיסת המידע החדשה. הוא ביקש מבוחן תנועה לגבות עדות ממר בוחניק ולהכין חוות דעת לאור העדות החדשה וחומר החקירה הקיים. המבקש טוען כי העדות החדשה וחוות הדעת מעלים ספקות לגבי יכולתו למנוע את התאונה הקטלנית. המבקש טוען כי על פי חוות הדעת ועדותו של מר בוחניק עולה כי רוכב הקטנוע נסע בימין הנתיב הימני, ושדה הראיה של המבקש לאזור זה היה למרחק של 30 מטרים בלבד, ולכן לא היה ביכולתו למנוע את התאונה. מכאן שהחובה למנוע את התאונה מוטלת על רוכב הקטנוע, אשר נכנס לצומת לא פנוי, בניגוד לקבוע בחוק ובתקנות. המבקש טוען כי העדות החדשה וחוות הדעת מאיינות את הראיות שהוצגו בפני הערכאות הקדמות, ולכן מדובר בראיה השוללת את אחריותו של המבקש לתוצאות התאונה. בנוסף טוען המבקש כי עולה חשש ממשי כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין, וכן הוא טוען כי בכוחן של הראיות הנטענות להשפיע על העונש שנגזר עליו.

המשיבה טוענת כי הבקשה הוגשה באיחור, שלא בהתאם לתקנה 4(א) לתקנות בית המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז - 1957, ומטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מגלה אף אחת מן העילות למשפט חוזר, הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. המשיבה טוענת כי הוכח בראיות טובות שרוכב הקטנוע נסע במרכז הכביש, וזו אף הייתה גרסתו של המבקש. כמו כן, הוכח כי למבקש היה שדה ראיה העולה על  100 מטרים, ולא היה דבר שהפריע לשדה הראיה שלו ומנע ממנו להבחין ברוכב הקטנוע. בנוסף טוענת המשיבה כי חוות הדעת המבוססת על עדותו של מר בוחניק, אינה סותרת את קביעתו של בית משפט השלום לתעבורה, בעניין מיקום נסיעת הקטנוע. לעניין שדה הראיה שעמד לרשותו של המבקש, טוענת המשיבה כי חוות הדעת נערכה זמן רב אחרי קרות התאונה, ולאחר שנערכו במקום התאונה שינויים הנדסיים משמעותיים המעלים ספק בדבר יכולתו של הבוחן להעריך את שדה הראיה של המבקש בזמן התרחשות התאונה. המסקנה העולה מחוות הדעת הינה כי האחריות על קרות התאונה מוטלת על כתפי רוכב הקטנוע, הגם שזכות הקדימה הייתה לכלי הרכב הבאים מכיוון נסיעתו. המשיבה טוענת כי מסקנה זו סותרת את הממצאים שנקבעו על ידי הבוחן המשטרתי. בעניין זה מציינת המשיבה כי ניתן היה במהלך המשפט להגיש חוות דעת של ממוחה מטעם ההגנה, ואף בית המשפט הפנה את תשומת לבו של המבקש לעניין זה, אולם חוות דעת שכזו לא הוגשה. ממכלול הדברים טוענת המשיבה כי גם אם נקבל את הגרסה שרוכב הקטנוע נסע בחלקו הימני של הנתיב הימני, אין בכך כדי לשנות ממידת אחריותו של המבקש לתאונה ולתוצאותיה הקטלניות. המבקש טען בעדותו כי שדה הראיה שעמד לרשותו לכיוון ממנו הגיע המנוח היה של כ - 100 מטרים. המבקש לא סייג בעדותו את דבריו בנוגע לשדה הראיה שעמד לרשותו בעת קרות התאונה לחלק כלשהו בכביש, ולכן גם במצב בו רוכב הקטנוע נסע בחלקו הימני של הנתיב הימני, אין בכך כדי לשנות מרשלנותו של המבקש, אשר נכנס לצומת תוך שהוא מפנה מבטו רק לימין הדרך. בנוסף טוענת המשיבה כי טענות המבקש אינן מצביעות על חשש ממשי כי ההרשעה גרמה לו עיוות דין. כמו כן, טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מגלה עילה לשינוי החלטות בית משפט השלום לתעבורה, בית המשפט המחוזי ובית משפט זה, ולכן אין מקום לשינוי במידת עונשו של המבקש.

לאחר שעיינתי בהכרעות הדין בערכאות הקודמות, בבקשת המבקש, ובתגובת המשיבה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

טענת סף: מועד הגשת הבקשה למשפט חוזר

           תקנה 4 לתקנות בית המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז - 1957, קובעת את המועדים להגשת בקשה למשפט חוזר :

המשיבה טוענת כי המבקש ידע על עדות הראיה של מר בוחניק סמוך לאחר יום 9.4.2008. חוות הדעת של בוחן התנועה ניתנה ביום 4.11.2008. הבקשה למשפט חוזר הוגשה ביום 30.4.2009 בחלוף שנה מהיום בו נודע למבקש על עד הראיה החדש, ובחלוף למעלה מחמישה חודשים מיום מתן חוות הדעת. בתשובתו לתגובת המשיבה טוען המבקש כי הוא עצמו כלל לא ידע על העדות החדשה, וכל הפעולות בהקשר זה נעשו על ידי אביו בזמן שהותו בבית הסוהר. המבקש טוען כי ידיעתו בדבר הראיה החדשה וחשיבותה נתגבשו אצלו רק לאחר סיום ריצוי עונשו, סמוך לחודש פברואר 2009, ומכאן שלא הפר את האמור בתקנות. לחילופין טוען המבקש שיש מקום לדון בבקשה לאור האמור בתקנה 4(ב), שכן אין מדובר באשמתו או ברשלנותו.

חובה  על בעל דין המבקש לקיים משפט חוזר להגיש בקשתו בהקדם האפשרי. כך עולה מנוסח תקנה 4(א) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), וגם מן התכלית שביסוד עריכתו של משפט חוזר. משפט חוזר הינו הליך חריג לכלל בדבר סופיות הדיון, ולכן קיים אינטרס ברור שלא להשהות את הבירור של הטענות כנגד ההליכים שנתקיימו, ויש לעשות זאת בהקדם האפשרי, על מנת למנוע מצב בו ישנן השגות על נכונותו של פסק דין חלוט. זאת ועוד, חלק מהעילות לקיום משפט חוזר, יכול שתתגבשנה, מטבע הדברים, זמן רב לאחר סיום ההליכים המשפטיים והפיכת פסק הדין לחלוט. חלוף זמן רב זה יכול להקשות, בפני עצמו, על בירור הטענות החדשות. בנסיבות אלה יש חשיבות כי בקשות למשפט חוזר תוגשנה במהירות הראויה. מסגרת זמן זו תמנע גם מצב שבו בעל דין שומר טענה נגד הרשעתו בסתר לשם העלאתה בשלב מאוחר יותר, עם סיום ההליכים כנגדו (מ"ח 8483/00 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 253, 266 (2003) (להלן:פרשת דרעי). ראו גם מ"ח 8/84 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 589, 593 (1985); מ"ח 12/88 גדדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.1989); מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 357, 363 (1999) (להלן:פרשת אייזין); מ"ח 2479/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 8 (טרם פורסם, 10.8.2008); מ"ח 8390/08 מסילתי נ' מדינת ישראל, פס' 22 (טרם פורסם, 19.3.2009); מ"ח 2113/09 כהן נ' מדינת ישראל, פס' 12 (טרם פורסם, 16.9.2009) (להלן:פרשת כהן); מ"ח 4804/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 10 (טרם פורסם, 17.9.2009)).

אל מול החשיבות שבשמירה על סד הזמנים בבקשה למשפט חוזר, חשוב כי נביא בחשבון את ההליך המיוחד בו אנו נמצאים, שתכליתו שמירה על הצדק, אמון הציבור ומניעת עיוות דין. מוסד המשפט החוזר נועד לשמור גם על הזכות להליך פלילי הוגן ועל הזכות לחירות, שהינן זכויות יסוד חוקתיות ראשונות במעלה (ראו מ"ח 7929/96 קוזלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד נג(1) 529, 563 (1999) (להלן:פרשת קוזלי); מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 354 (2002) (להלן:פרשת ברנס). ראו גם ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי (טרם פורסם, 4.5.2006); ש.ז. פלר "הרהביליטציה: מוסד משפטי מיוחד מחויב המציאות" משפטים א 497, 509 (1968); דוד וינר "בעקבות עמוס ברנס: הזכות החוקתית להליך פלילי הוגן" קרית המשפט ד 169 (2005) (להלן: וינר); אסף פורת "הגנה מן הצדק בעידן החוקתי" קרית המשפט א 381, 384 (תשס"א) (להלן: פורת)). אשר על כן, הותקנה תקנה 4(ב) אשר מתירה במקרים מסוימים להיזקק לבקשה אף אם הוגשה לאחר תום המועד (ראו פרשת דרעי, עמ' 267). תקנת משנה זו יש לפרש בצורה רחבה לאור יחודו של הליך המשפט החוזר, ולאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהרי לאחר המפכה החוקתית על "כל ענף משפטי לשנות את מושגי היסוד ואת תפיסות היסוד, על מנת להתאים עצמו להסדר החוקתי החדש" (פורת, עמ' 383. ראו גם בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 421 (1995)). לפני דחיית בקשה למשפט חוזר מטעמים דיוניים בלבד, יש לתת את הדעת לזכות החוקתית של המבקש לחירותו, ולזכותו להליך פלילי הוגן, ולמניעת עיוות דין, שהרי אין מקום לשלול חירותו של אדם רק מכיוון שבקשתו התעכבה מסיבה זו או אחרת (ראו בועז סנג'רו ומרדכי קרמניצר "המשפט החוזר- מציאות או חלום? על תבוסתו של הצדק בהתמודדות עם כלל סופיות הדיון" עלי משפט א 97, 153 (1999) (להלן: סנג'רו וקרמניצר)).